<h1>ספר החינוך מצוה מ"ט</h1>
<h2>דף פג:</h2>
שנצטוינו בדין חובל בחבירו לענשו כמו שכתוב בתורה בפרשה [שמות כ"א] וכי יריבון אנשים וזה נקרא דיני קנסות. ובפסוק אחר כולל משפטי הקנסות כולם, והוא שכתוב [ויקרא כ"ד] כאשר עשה כן יעשה לו, ירצה לומר שילקח מממונו מה שיצערהו בכדי מה שצער הוא את חבירו, כמו שבאה הקבלה בו, ואפילו לא הכהו אלא שביישו בלבד יצערוהו בית דין בממונו שישלם למתבייש כפי השיעור ההוא. ואלה הדינין שנקראין דיני קנסות, כגון נזקי אדם באדם או שור בשור ובהמה באדם ואדם בבהמה, אין דנין אותן אלא בבית דין הסמוכין בארץ ישראל. שורש מצוה זו ובכלל כל מה שבא בתורה בעניין הדין איני צריך ליגע אחר טעמו של דבר, כי דבר מושכל הוא, שאם אין משפט לא יתישבו בני אדם ולא יעמדו יחדו לעולם, ואי איפשר לארץ בלתי המשפט. דיני המצוה, כגון החובל בחבירו שחייב בחמשה דברים הידועים, וכיצד מחשבין אותן, ודין הבושת שהכל לפי המבייש והמתבייש, ודין ישן שבייש או שביישוהו, ואם מת מתוך בשתו מה דינו עם יורשיו, ומבייש שוטה או חרש או קטן מה דיניהם, ומבייש גר ועבד, והמבייש בדברים, והחילוק שבין תלמיד חכם לשאר בני אדם מה דיניהם, ודין הבועט בחבירו ברגלו או שתקעו בכפו, או סטרו על פניו, צרם אזנו, תלש שערו, רקק והגיע לו הרוק, ויתר פרטיה מבוארים בבבא קמא פרק החובל. ושם [ב"ק פ"ד ע"ב] מתברר שיש חילוק בדיני קנסות בין מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס דבהא עבידנן שליחותיהו, למילתא דלא שכיחא ואף על גב דאית בה חסרון כיס, אי נמי דשכיחא ולית בה חסרון כיס, דבהני לא עבידנן שליחותיהו. וכתב רבינו אלפסי זכרונו לברכה מנהג שתי ישיבות שאף על פי שאין גובין קנס מנדין ליה עד שמפייס לבעל דיניה, וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי ליה שרו ליה לאלתר בין אפייס ליה מריה דדינא בין לא אפייס. ונוהגת מצוה זו שאנו חייבין לדון ולענוש החובל בזכרים כי להם ניתן לעשות דין, ולא בנקבות שאינן דנות, אבל הן מכל מקום בכלל דין התשלומין, בין שביישו או שנתביישו. וגם שם מתבאר תשלומי נזק האשה הנשואה היאך נחלקים.
